סבתא, יצא לי כמה פעמים לדבר איתך על המוות.
מאז שאני זוכר, כמעט בכל מפגש איתך, תמיד היית אומרת לי שאת עוד מעט "שם".
"למה את אומרת את זה?" הייתי שואל אותך. "די, מספיק, נמאס לי, כמה אפשר לחיות?" היית עונה לי.
אמרת לי שהדרך המועדפת עליך לעזוב את העולם הזה היא ללכת לישון, לעצום עיניים, ולא להתעורר.
פעם אפילו שאלתי אותך איך את רוצה להקבר ואמרת לי שאת רוצה להקבר בסרקופג.
"למה?" שאלתי ואמרת לי שמגעיל אותך לחשוב שהתולעים יאכלו אותך.
"ואם נקבור אותך בתכריכים, סבתא, האם תסלחי לנו?"
"כן" ענית לי.
כמו הדרך שבה רצית למות ולהקבר כך חיית את חייך. כמו מלכה.
"ואם מישהו יספיד אותך. האם תסלחי גם לו?"
"כן" הנדת ראשך בחיוב.
לימים אמרת לי שאת רוצה שאני אספיד אותך ולכן אני עומד כאן עכשיו.

בימי הראשונים בעולם הזה, את היית זו שהאכלת אותי מבקבוק באותה תמונה השוכבת באחד מאלבומי המשפחה.
בימייך האחרונים, סבתא, היה לי הכבוד להיות זה שמאכיל אותך.
דור הולך ודור בא.

סבתא, אפרד בכמה מילים שתרגמתי עבורך מתוך השיר האהוב עליך. השיר ששרת לי כשהייתי קטן, אותו השיר ששרתי לך ביום הולדתך השמונים
השיר שילווה אותי עד סוף ימי ויזכיר לי אותך בכל פעם שאשמע אותו:

גן עדן אני בגן עדן
וליבי פועם כה חזק שאיני מסוגל לדבר
ונדמה לי שאני מוצא את האושר אותו אני מחפש
כשאנחנו יוצאים לרקוד ביחד לחי אל לחי
גן עדן אני בגן עדן
והדאגות שנאחזו בי השבוע
נעלמות כמו רצף מזלו של מהמר
כשאנחנו יוצאים לרקוד ביחד לחי אל לחי

שלום, סבתא. אני אוהב אותך.